אז מי אני באמת?

לא נעים להתבטא כך כשמדברים על חלק מן התפילה, אבל חייבים להודות שיש בה קטעים יותר אהובים ופופולאריים, ויש כאלו שכמה אנשים היו מעדיפים לוותר עליהם. אולי הבולט מכולם הוא הווידוי. הרגע בו אנו נאלצים להרכין ראשנו בבושה, להטיח יד קפוצה על החזה, ולמנות רשימה ארוכה של חטאים שנזקפים לחובתנו. מי מתחבר לדבר כזה? אף אדם הרי לא אוהב להודות בכשלונותיו, לא תמיד אנחנו מבינים את המשמעות של האישומים המופנים נגדנו ('העוינו'? 'תעתענו'?), וגם לא ברור לנו שבאמת הספקנו השנה לחטוא בכולם... אי-אפשר להתעלם מאנחת הרווחה והעיניים הבורקות, של המתפללים בבית כנסת בו מתברר

לפתע שחתן טרי שאך זה נישא בחר לפקוד אותו, ולפטור את כולם מעונשו של התחנון היומי על הוידוי המפורט הכלול בו. אלא שאם לאורך השנה עוד היה אפשר להתחמק לפעמים, בימים נוראים זה נעשה בלתי אפשרי. עשרות וידויים ורשימות ארוכות מנשוא של "על חטא שחטאנו לפניך" כלולים בתפילות היום, ולך לא נותר אלא להתכווץ במקומך במסכנות ולהתבייש...

להגדיר מחדש
בדרך כלל נוהגים להסביר שעניינו של הווידוי הוא לקיחת אחריות. לעומת הנטייה האנושית המוכרת להתחמק באלגנטיות ולהפנות את חיצי ההאשמה למישהו אחר ("האישה אשר נתתה עימדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל", בראשית ג,יב), כאן מחוייב האדם לעצור, להיישיר מבט ולהכיר בכך שהאחריות מוטלת על כתפיו. הוא זה שקלקל, וממילא הוא זה שיהיה מסוגל לתקן. ההכרה בחטא והנכונות לשאת בעול התיקון, היא תנאי הכרחי לתשובה.

כל זה נכון וחשוב, אך מעבר לזה ייתכן שישנה משמעות נוספת, עמוקה יותר, לווידוי. והחידוש הגדול שלה הוא שיותר מִשֶהוּא עוסק במעשים שלי - הוא מגלה לי מי אני באמת. כיוון שערבוב הצבעים שבחיים, עלול בקלות להביא את האדם לבלבול. מצד אחד, יש בי כל-כך הרבה רצונות טובים וטהורים, שאיפות עדינות ונטיות נאצלות. מצד שני, לפעמים אני עושה דברים כל-כך מכוערים, נמוכים וזולים. אז מה זה אומר עלי? מי אני באמת? מי האדם שעומד מאחורי שרשרת הניגודים הזאת?

רוח שטות
הנחת היסוד שנמצאת בבסיס הווידוי מצויה בקביעה של חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג,א). כי האדם במהותו הוא טוב. יש בו נשמה טהורה, חלק א-לוה ממעל. כל הדברים החיוביים שהוא עושה בחייו משקפים בצורה אותנטית את האופי היסודי שלו. המעשים הרעים, לעומת זאת, אינם מבטאים את עומק פנימיותו, אלא הם בדיוק המקומות בהם הוא אינו מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי. נכנסה בו רוח שטות, כביכול, וגרמה לו לסטות מן הדרך. הווידוי הוא תזכורת יומיומית לבירור היסודי הזה. הרגע בו הנפש משתעלת ופולטת החוצה את הגוף הזר שנתקע בה. גם אם היא לא תצליח להשתחרר מלפיתתו, עצם ההכרה שיש רשימה של דברים, למרות שטכנית ביצעתי אותם, אני לא מזדהה ולא עומד מאחוריהם, יש בה חשיבות עצומה. למה צריך לעשות את זה מידי יום? כי חיוני להתנער מהכתמים שדבקו בי, בטרם ייספגו וייטמעו, ואז כבר יהיה קשה להסיר אותם.

חשבון נפש אמיתי
אחת הטעויות הנפוצות היא בהבנה בסיסית של המושג 'חשבון נפש'. רוב האנשים חושבים שהכוונה היא לעשות רשימה ארוכה של הדברים בהם פשעתי ולהתחרט עליהם. כל זה חשוב ונצרך אבל לדבר כזה אפשר לקרוא לכל היותר 'חשבון מעשים'. 'חשבון נפש' הוא הבירור היסודי מי הנפש שמסתתרת מבעד למסך המעשים. מה נמצא שם עמוק בפנים, מעבר לְמַה שמתגלה בחוץ. וכאן התשובה היא אחת והיא חד-משמעית: אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה היא. יש בי נפש טובה ורצונות חיוביים לגדול ולהתעלות. זה מי שאני באמת. אנא, תן בי את הכוח לממש את כל הטוב הזה ולהוציא אותו אל האור.